סילמן נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק דין

רקע כללי והתביעה שלפני

לפני תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

התובע ילידת 26.11.1932 טוענת כי נפגעה בתאונה מיום 29.8.2008 בנסיבות המהוות תאונת דרכים.

על פי הנטען על ידה ביום התאונה נסעה התובעת במונית בדרכה לעבודה בחנותה בחיפה וכאשר הגיעה המונית במורד רחוב בלפור בצומת עם מדרחוב נורדאו עצר נהג המונית בכדי שהתובעת תרד ממנה. תוך כדי ירידה מהמונית נתקלה התובעת בשפת המדרכה רגלה הסתובבה והיא חשה כאב עז ובקושי הצליחה לעמוד על רגלה. נהג המונית המשיך בנסיעה ולפיכך אין בידי התובעת כל פרטים לגבי הנהג ומספר המונית. מכאן תביעתה של התובעת הופנתה כלפי קרנית.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, זאת לאחר שהוענקו לתובעת נכויות זמניות לתקופות שונות כפי שיפורט להלן.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

הראיות בתיק נשמעו על פני שתי ישיבות כאשר מטעם התובעת העידו היא בעצמה, בנה מר מאיר סילמן ומטעם הנתבעת העידה כלתה של התובעת גב' יונה סילמן והוגש תצהיר חוקר המתעד חקירת התובעת וכלתה ללא שהחוקר נחקר. כמו כן, הוגשו לתיק המוצגים שלל ראיות כתובות.

שאלת החבות

נסיבות אירוע התאונה

לאחר ששמעתי את מגוון העדים ועיינתי במגוון הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט נחה דעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה לנסיבות אירוע התאונה.

על פי הפסיקה שנתגבשה במרוצת השנים בבוא בית המשפט להכריע על סמך עדות יחידה עליו להזהיר את עצמו כי הכרעתו מבוססת על עדות יחידה ולתת נימוק ולפרט מדוע הוא מסתפק בעדות זאת לצורך קבלת התביעה (ראה: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ. , פ"ד לג(2) 93).

הפסיקה אף קבעה כי מתן אמון מוחלט בעדות בעל דין תוך העדפת עדותו על עדות הצד שכנגד מהווה טעם מספיק לצורך הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679 באומרו:"הטרידה אותנו שאלה אחרת, העולה מסעיף 54 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שלפיו חייב בית-המשפט במשפט אזרחי לפרט בהחלטתו במקרים מסויימים מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה , שאין לה סיוע. אחד המקרים הללו הוא, לפי סעיף- קטן (2), כאשר העדות היא של בעל-דין. המקרה שלפנינו נכנס לגדר ההוראה הזאת, כי השופט המלומד ביסס את ממצאיו בדבר מידת אחריותו של המשיב על עדותו היחידה של הלה. לא מצאנו בפסק-הדין פירוט של הטעם או הטעמים שהניעו את השופט המלומד לבסס את פסיקתו על עדות יחידה זו. בדחיית עדותו הנוגדת של העד נסים, תוך מתן נימוקים לחוסר נכונותו של השופט לסמוך על עדות זו, ובהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של נסים, עדיין אין לראות פירוט מספיק כמצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של נסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך כדי לצאת ידי חובת הסעיף." (ההדגשה שלי – א.כ.)

במקרה העומד בפניי מדובר בעדות יחידה של התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה הנטענת על ידה. אציין כי נתתי אמון מוחלט ומלא בעדות התובעת. התובעת העידה בפניי בצורה עקבית וקוהרנטית. התובעת ענתה בצורה עניינית לשאלות שהוצגו לה הן על ידי בית המשפט והן על ידי בא כח הנתבעת (לאופן שבו עד מוסר עדותו ראה: ע"פ 75/74 הרצל אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470). התובעת לא הסתירה מאומה מעברה הרפואי והשתדלה לענות של השאלות ככל שזיכרונה סייע בידה.

יתרה מכך, בשלל ראיות אחרות ניתן היה למצוא חיזוק לגרסת התובעת כפי שאפרט להלן.

בע"א 8513 ,8388/99 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי תק-על 2002(2), 1760 התייחס בית משפט העליון לחשיבות הגרסה הראשונית אשר מוסר נפגע כחיזוק לגרסתו. שם נפסק:

"דא עקא, בית-המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן-ארי, אלא גם ברישומי בית החולים איכילוב שהגישו לו המבטחות. אמנם, המוצג נ/14 והמוצג נ/18, שעליהם מסתמך בית-המשפט, הם למעשה אותו מסמך, כאשר הראשון הינו נוסח מודפס של האמור באחרון, אך גם מסמך יחיד זה הוא חיזוק מספיק לעדותה של בן-ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן-ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי "לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה. אין כל חשיבות לכך שבית-המשפט המחוזי אינו מציין את דבר היותו של המסמך חיזוק ואינו מזכיר את סעיף 54 לפקודה (השוו ע"א 192/86 סולימנפור נ' אבן [2], בעמ' 306-305). די בכך שקיים חיזוק מספיק לעדותה של בן-ארי לעניין תאונת הדרכים. אכן, בעדותה של בן-ארי נתגלו סתירות, והיא אף מעוררת תמיהות מספר, אך לאור האמון של בית-המשפט המחוזי בחלק עדותה בדבר קרות התאונה, והואיל והיא ייחסה את פגיעותיה לתאונת דרכים כבר באשפוזה הראשון, לא נתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי בנקודה זו."

התובע פונתה על ידי בנה מר מאיר סילמן למרכז רפואי "ביקור חולה" לשם הגיעהה בשעה 13:53 שם נרשם מפיה (ראה נ/12 ונ/16):

"היום בבוקר עקמה את כף רגל ימין בזמן שדרכה על המדרכה ברחוב."

במסמך זה אין זכר למונית, יחד עם זאת, אינני רואה במסמך זה כמפריך את גרסתה או שולל אותה לחלוטין. התובעת לטענתה נפגעה בעת ירידה מהמונית לאחר שהניחה א כף רגלה על שפת המדרכה. ברי שכאשר נפגע פונה לטיפול רפואי הרופא או האחות שפותחת את התיק לא מקפידים תמיד לרשום את הגרסה המלאה לפרטי פרטים או לחילופין התובע לא מוסר תמיד את הגרסה המלאה לפרט פרטים. הרישום שנעשה לעיל אינו מביא את מלוא התמונה אך הוא תומך בגרסת התובעת מאחר והוא מביא חלק ממנה. דווקא השימוש בפועל "דרכה" מחזק את גרסתה כי מדובר בצעד הראשון כשירדה מהמונית שן אם מדובר היה בתאונה שאירעה תוך כדי הליכה לאחר שהתובעת כבר סיימה את הירידה מהמונית סביר להניח כי היה נעשה שימוש במילה "הליכה".